עשן

עשן לא ניתן לכמת

האדמה גם היא נוצרת את מה שקרה באמת

אך הוא יודע

לו רק יכולתי אל כאבו לגשת

ודמעותיו להמתיקן מעט

ובסלון ביתו יושב, הרי הוא לו ממלכה מוגנת

ושם יזכיר יזכור קורות ואנו לב מבין ואוזן קשבת

אל העתיד מהעבר דרך הווה דרך מה שנשאר

והצלילים קולות פנים

נפח תופסים אך כבר לא משתקים

בורר מילים, חוסך תיאורים

מגן עליי עליו על שנינו

תווי פניו מנגינה והיא כואבת

לו רק ידעתי אל כאבו לגשת

ולהקל עוקצו של זיכרון

עשן לא ניתן לכמת

 

לקראת אירוח “זיכרון בסלון” בביתי ישבתי עם אמי וכתבתי את עדותו של סבי,
דוד יעקבוביץ’ אביה.
בגרון חנוק היא סיפרה את הסיפור במלואו
דפדפנו יחד באלבום תמונות מביקורו של סבא באושוויץ
ערימת בגדים נעליים משקפיים, איפה העשן? חשבתי
עוד באותו הערב כתבתי את מילות השיר ולמחרת הלחנתי אותו.
במהלך אותו השבוע אירחתי 4 קבוצות של “זיכרון בסלון”
אך למרות ששרנו שירים רבים לא הייתי מסוגלת לשיר את “עשן”
השנה אני מסוגלת ומקדישה אותו לסבא דוד ז״ל לאמי אחותה ואחיה
שהיו אוזן קשבת לאביהם וכן לניצולי השואה החיים בינינו היום
לו רק יכולנו להקל עוקצו של זכרון…